לידה בבית
לידה בבית…. אילו הייתי אישה הייתי מתעקש(ת) על לידה בבית . ליוויי, בשעתנו, את אשתי לבית החולים שלוש פעמים אל חדר היולדות וביקרתי אותה תכופות מה שלוש פעמים במחלקת היולדות.
לידה היא שיא האינטימיות בין בני זוג – כך חשתי וכך, אני חש וחושב, גם אשתי – אבל מהשיא הזה התדרדרנו לשפל, מיד לאחר הלידה, כאשר היא הוסעה אל המחלקה. הצפיפות. הרעש. הריחות. עצם הניגוד בין לידה, שהיא בריאת עולם, שהיא התחדשות, תקווה, סיכוי, עתיד ואופק לבין בית חולים, על כל המשמעויות הכרוכות בו.
לידה בבית היא המעשה הנכון, המתבקש. אני לא חכם לאחר מעשה אלא במקום מעשה, מאחר שמעולם לא ילדתי וכנראה שלעולם לא אלד. ובכל זאת – הייתי שותף מלא ופעיל ( נשבע לכם: וידאתי שהיא תנשום נכון, כמו בקורס ההכנה ללידה, הפגתי את חששותיה, סיפרתי לה בדיחות, ניסיתי להעלות חיוך על פניה המבועתות, כשהיא נתקפה צירים אחרונים, בטרם בצבצו ראשיהם האפרוחיים של ילדינו הרכים, בלידתם הפלאית.
לידה בבית היתה משאת נפשי – מודה – אבל לא היה לנו סיכוי. לא היתה תשתית. זה לא היה קובל. אנחנו לא עד כדי כך מרדניים. ואנחנו בעיקר גיבורים קטנים מאוד, מפוחדים, חלשלושים.
אנחנו הולכים בתלם, כמו רובם. לא מאתנו יעלה נס המרד.
אבל עד היום אני מכחיל מקנאה ומוריק ובכלל מחליף צבעים כזיקית תזזיתית כאשר אני שומע על לידה בבית ובעיקר כאשר אני נפתח וקשוב לנימוקים הדוגלים בה. לידה בבית היא המשכו הטבעי של ההיריון, שרובו ככולו בלאו הכי נעשה בבית. היא מיצויו. היא שיאו. נשים שחוו לידה בבית מספרות על חוויה מכוננת. אני יכול להבין אותן. בעיקר את מי מהן שיכולות להשוות בין לידה בבית חולים לבין לידה בבית. תחשבו על הדיסוננס: לידה ובית חולים. היש צירוף מוזר ודוחה מזה? היש צירוף כה בלתי טבעי?
אילו הייתי אישה ופיה טובה היתה לוחשת על אוזני ומאפשרת לי לבקש להגשים משאלה אחת, אחת בלבד, לא הייתי מהסס לבקש לחוות לידה בבית. תארו לעצמכם – לילך, נטלי ועדן – שלוש בבות-עיניי הקדושות, שלושת ילדיי היקרים-מפז, היו נולדים בבית…
לידה בבית. ההית או חלמתי חלום. לידה בבית ההיית או הזיתי הזיה?
לידה 